פסק-דין בתיק עת"מ 34630-03-12

עתירה מנהלית המכוונת כנגד החלטת המשיבה 1 (" העירייה") לפעול כנגד העותרות בהליכי גבייה מנהלית על מנת לגבות חובות אשר העותרות מכחישות את החבות בהם, ומכל מקום, הן טוענות כי העירייה איננה רשאית לדרוש את תשלומם.

בגדר העתירה הגישו העותרות בקשה לצו ביניים, וביום 20.3.12 ניתן להן מבוקשן על דרך של צו ארעי והדיון בבקשה נקבע ליום 3.4.12. בתום הדיון הסכימו הצדדים שפסק הדין בעתירה גופה יינתן על יסוד כתבי הטענות והטיעונים שהושמעו.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושקלתי את טענות הצדדים החלטתי לדחות את העתירה.

בכתב העתירה, כמו גם בדברי עו"ד ב' שגב שהופיע מטעמן, טוענות העותרות כנגד מכתב דרישה מיום 14.3.12 שנשלח לבאי כוחן של העותרות, שצורפו אליו שתי דרישות תשלום על פי סעיף 4 לפקודת המיסים [גבייה] (" הפקודה") שכל אחת מהן מיועדת לאחת מן העותרות.

עיקר טענת העותרות הוא שהחלטת העירייה לעשות שימוש בהליכי גבייה מכוח הפקודה היא בלתי סבירה, חורגת מסמכות העירייה ונועדה לגבות חובות שהעירייה איננה זכאית לדרוש את תשלומם, ולכן היא בטלה.

בכתב העתירה מציינות העותרות כי החלטת העירייה לגבות מהן את חובותיהן מתייחסת לשבעה רכיבי תשלום נפרדים שהם: (א) היטל תיעול לתקופה שעד שנת 2006; (ב) ארנונה המגיעה מן העותרת 2 בגין השנים 2007 ו-2008; (ג) ארנונה המגיעה מן העותרת 1 (" תרנ"א") בגין השנים 2007 ו-2008; (ד) ארנונה המגיעה מתרנ"א בגין השנים 2009 ו-2010; (ה) ארנונה המגיעה מתרנ"א בגין שנת 2011; (ו) ארנונה המגיעה מתרנ"א בגין שנת 2012; (ז) חיוב בתשלומי "שמירה".

כבר בפתח הדברים ראוי לציין כי טענת העותרות, שחוב הארנונה בגין השנים 2011 ו-2012 עדיין איננו חלוט ומשום כך לא ניתן לגבותו בהליכי גבייה מנהלית, היא טענה שאינה משוללת יסוד, אולם בה בעת היא אינה שנויה במחלוקת ומשום כך אין צורך להכריע בה. בתשובת העירייה לטענה זו נטען (בסעיפים 185 ו-186 לתשובה) כי הכללת החיובים לשנים 2011 ו-2012 בדרישת התשלום המשמשת יסוד להליך גבייה מנהלית נעשתה לפי בקשתו של בא כוח העותרות, אולם נוכח הנטען בכתב העתירה לא ייכללו חובות אלה בגדר הדרישה וזו תתוקן על מנת שלא לכלול בה חובות שהם עדיין נתונים בהליכי השגה וערר. 

אשר למרכיבי החיוב האחרים, העותרות פרשו יריעה נרחבת למדי של טענות המכוונות להראות שהן אינן חייבות בתשלומים אלה. למרבית הטענות השיבה העירייה תשובה שלדעתי היא הולמת, ואתייחס לכך בקצרה בחלק אחר של פסק הדין.

בצד טענות אלה ניתן להצביע על שתי טענות עיקריות, אשר דומה שהן העומדות בליבת העתירה. טענה אחת היא שהעותרות לא קיבלו מהעירייה שירותים שהעירייה חייבת לתיתם, ולכן אין עליהן חובה לשלם תשלומי ארנונה, והטענה האחרת היא שמכל מקום, הם סילקו את המגיע מהן על דרך של קיזוז. על יסוד טענות אלה הוסיפו העותרות וטענו, שלא ניתן לפעול נגדן בהליכי גבייה מנהלית שכן מדובר בחוב, שכאמור, לא קיים או שהוא סולק (בדרך של קיזוז).

טענות אלה קיבלו ביטוי בעיקר בסעיפים 59-64 של כתב העתירה, שם נטען כי " העותרות אינן נהנות ולא נהנו בעבר משירות כלשהו של העירייה כלפי המקרקעין", וכן כי בשל כך שהעירייה לא מילאה את חובותיה כלפי העותרות ולא סיפקה שירותים כלשהם, נשאו העותרות בהוצאות כגון איסוף אשפה, התקנת תאורת רחוב, הספקת מים וכיוצא באלה, והן זכאיות על כן לקזז את התשלומים שבהם הן נשאו כנגד חיובי הארנונה שהוטלו עליהם.  

שקלתי טענות אלה של העותרות ואני סבור שאין להן בסיס מספיק.

כאסמכתא לטענה שחבות העותרות בתשלומי ארנונה תלויה בשירותים הניתנים מהעירייה הפנו העותרות לדברים שנאמרו בע"א 9368/96  מליסרון בע"מ נ' עיריית קרית ביאליק פ"ד נה(1) 156 (1999) (" עניין מליסרון"), והן טענו שהמסקנה המתבקשת מאותם דברים היא שמקום שהנישומים אינם נהנים משירותים שאותם על הרשות המקומית לספק, אין הצדקה לחייב בארנונה.

דומני שהעותרות קוראות בפסק הדין בעניין מליסרון דברים שלא נאמרו בו, והסתמכותן על דברים אלה אינה מבוססת די הצורך. השאלה שעמדה לדיון בעניין מליסרון הייתה שאלת ההצדקה לחייב בתשלום ארנונה את מי שמחזיק בנכס, והדברים המובאים על ידי העותרות מתוך אותו פסק הדין הם ההסבר וההצדקה לחיוב כזה. לא נאמר בפסק הדין כי מחזיק נכס שאינו מקבל שירות מן הרשות המקומית, או שהשירות שהוא מקבל הוא לקוי, חלקי או פגום, פטור - באורח מלא או חלקי - מתשלום ארנונה, ומכאן שהסתמכות העותרות על הדברים שנאמרו בעניין מליסרון אינה יכולה להועיל להן. חובת תשלום הארנונה קבועה  בסעיף 300 לפקודת העיריות [נוסח חדש] המורה כי:" כל החייב בתשלום ארנונה ישלם אותה במועדה". חובה זו - שכנגדה עומדת סמכות הרשות המקומית לגבות את התשלום - איננה תלויה, ואינה יכולה להיות תלויה, בשאלה אם סיפקה הרשות המקומית את השירותים שעליהם היא מופקדת ואשר מחובתה לתת שכן אם היינו מקבלים טענה ממין זה היה הדבר פותח פתח, לכל נישום באשר הוא, לטעון כי לא זכה לקבל מן הרשות המינהלית את השירות המגיע לו והוא זכאי לכן לקזז מחבותו את שוויו של השרות שנמנע ממנו ואין צורך להרבות בדברים כדי להגיע למסקנה  שמדובר בטענה חסרת יסוד.

גם טענת סילוק החוב על דרך קיזוז כנגד הוצאות שבהן נשאו העותרות בקשר עם נכסיהן איננה יכולה להתקבל. בעת הדיון טענו העותרות שאת טענת הקיזוז ניתן לבסס על סעיפים 53 ו-61(ב) לחוק החוזים [חלק כללי] תשל"ג-1973 (" חוק החוזים"), והן הפנו בקשר לכך לפסק הדין שניתן בע"א 6666/05 לוי מוסך הגבעה בע"מ נ' עיריית חולון (טרם פורסם, 20.8.07). אלא שעיון באותה אסמכתא מלמד שאין בה כדי להועיל לעותרות והיא אינה תומכת בטענותיהן. פסק הדין באותו עניין נתן תוקף להסדר פשרה שאליו הגיעו הצדדים בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בת"א 1019/01 עיריית חולון נ' לוי מוסך הגבעה בע"מ (טרם פורסם, 17.5.05), שבו דחה בית המשפט המחוזי טענת קיזוז שנטענה כלפי תביעת העירייה כנגד הנתבעים. סעיף 53(א) לחוק החוזים קובע כי " חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים". סעיף 61(ב) לחוק קובע כי " הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחויבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה, ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה".

השאלה שמעוררת טענת העותרות היא, אפוא, אם יכול נישום לקזז את חיובו בתשלום ארנונה כנגד תשלומים שבהם הוא נשא בקשר לנכס שהוא מחזיק בו, ואשר הוצאו על ידו בגין שירותים שאותם היה על הרשות המקומית לספק.

בהתייחסות לשאלה זו  נאמר בחיבור "ארנונה עירונית" כי: " בתי המשפט נחלקו בשאלה, האם ארנונה היא חוב בר קיזוז. כמו בשאלות רבות בדיני הארנונה, יש גישה בפסיקה המאפשרת העלאת טענה של קיזוז כנגד חוב ארנונה, ויש גישה השוללת העלאת טענה מסוג זה מהטעם שהארנונה היא מס שאינו בר קיזוז בהעדר הוראת דין מפורשת"  (ה' רוסטוביץ, מ' וקנין, פ' גלעד, נ' לב, ארנונה עירונית (ספר שני, עמ' 1145 (2001))(" רוסטוביץ"), ולמטה מן הדברים מוסיפים המחברים ומציינים: " גם לפי הגישה הראשונה, כי ניתן לקזז חוב ארנונה, בהודעת קיזוז על הנישום לפרט את מקור החוב, את סכום הכסף שהרשות המקומית חבה לו, ולהודיע כי הוא פורע את אותו סכום מסוים באמצעות קיזוז זכותו נגד חובו לרשות. לא כל זכות ניתנת לקיזוז. כך למשל, לא ניתן לקזז חוב מיסים כנגד תביעת נזיקין שסכומה אינו קצוב ושלא ניתן לגביה פסק דין" (שם, בעמ' 1455).

דעתי היא שדברים אלה משמיטים את הבסיס לטענת הקיזוז של העותרות ומכאן שיש לדחותה. ראשית, מפני שלדעתי בין שתי הגישות המוזכרות בדברי רוסטוביץ, הגישה הראויה היא זו השוללת העלאת טענת קיזוז כנגד חיוב בארנונה, מפני שכאמור לעיל, הכרה באפשרות קיזוז של חוב שהנישום טוען לקיומו, כפי שהוא המקרה בענייננו, היא מתכון בדוק למצב של אנדרלמוסיה ותוהו ובוהו שבו יוכל כל נישום לעשות את הישר בעיניו ולהעלות כל טענה שתעלה על דעתו במענה לדרישת חוב הארנונה, ונקל לתאר כי במצב עניינים כזה לא תוכל שום רשות מקומית, וכמותה גם המדינה, לנהל את תקציבה ולכלכל את ענייניה הכספיים. יש לזכור כי הוראות חוק החוזים, ובכללן הוראות סעיף 53 והוראות סעיף 61, מסדירות את היחסים המשפטיים בין בני אדם הפועלים במשפט הפרטי, וקשה לראות כיצד ניתן להחיל הוראות אלה ביחסים שבין האזרח לרשות המנהלית, יחסים המושתתים על סמכות מצד אחד וכפיפות מצד אחר, כשיסוד ההסכמה שהוא חיוני לכל מערכת יחסים חוזית איננו רלוונטי לגביהם. שנית, גם אם בניגוד להשקפתי האמורה יש מקום לגישה המכירה באפשרות קיזוז של חוב הרשות כנגד חוב ארנונה, דעתי היא שהעותרות לא הראו את קיומו של חוב מוגדר ומגובש שהעירייה חייבת להן, ובמצב דברים זה טענת הקיזוז המועלית על ידם אינה אלא טענה בעלמא.

נספחים 30-32 לכתב העתירה הם מסמכים המתעדים תשלומים שנטען כי העותרות שילמו עבור התקנת תשתיות (סלילת דרך והתקנת תאורה) בנכסיהן, כמו גם עבור פינוי פסולת ושאיבת ביוב. מעבר לעובדה שהליך עתירה מנהלית אינו מתאים לבירור העובדתי הדרוש לשם קביעה אם אכן, ועד כמה, נדרשו התשלומים שהעותרות שילמו, לא ניתן לקבוע כי סכומם הכולל של תשלומים אלה הוא בבחינת חוב קצוב שאותו חייבת העירייה לעותרות, ואשר אותו ניתן לקזז כנגד חבות העותרות בתשלומי ארנונה.

כתב העתירה מגולל מסכת של חילוקי דעות בין העותרות לבין העירייה הנמשכת תקופה ארוכה, ומטעמים השמורים עם העותרות הן נמנעו כל העת מהגשת תביעה כספית נגד העירייה להשבת הסכומים שאותם הן שילמו עבור התשתיות שהתקינו והשירותים שרכשו. אם היו העותרות נוהגות כך, ואם היה ניתן לטובתן פסק דין והייתה נקבעת חבותה של העירייה כלפיהן בהשבה מלאה או חלקית של התשלומים ששילמו, היה מקום, לפי הגישה השנייה הנזכרת בדברי רוסטוביץ, לשקול את טענת הקיזוז שאותה העלו העותרות. משנמנעו העותרות מלנהוג כך, אין מקום לקבל את טענותיהן וממילא יש לדחותן.